<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק ה'</h1>
<h2>דף לח.</h2>
יש לברר אימתי יכול המלוה על המשכון לכוף את הלוה שיפרענו או שיהא רשאי למכור את משכונו אם אין הלוה פורעו. על זה גרסינן בפרק המקבל [ב"מ קי"ג ע"א] רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום, מל' יום ואילך מוכרו בב"ד. ואע"ג דלית הלכתא כותיה, ה"מ בדברים שהן צריכין ללוה שהוא מצוה להחזירן לו עד לעולם, דצדקה הוא דרמא רחמנא עלויה, אבל אם משכנו דברים שאין צריכין לו ללוה, בכה"ג הלכה כרשב"ג דמל' יום ואילך מוכרן בב"ד, ולאחרים, ובלבד שיודיעו תחלה, כי היכי דמשכנו [שלא] בשעת הלואה מוכרן אחר ל' הכי נמי משכנו בשעת הלואתו מוכרו ונפרע ממנו [כיון דסתמיה] ל' יום. ואף במלוה על המשכון דיינינן הכי. וכן פסק הר"מ ז"ל [מלוה פי"ג ה"ה] דסתם הלואה ל' יום בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ בין בלוה על המשכון. וכן כתב רש"י בפירוש שבועות [מ"ג ע"ב] אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, דסבר וקביל. ודוקא אבד אבל אי לא אבד כל זמן שהן בעין ע"כ יגבה חובו, ואם מלוה בסתם הוא לל' יום, ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו פורעו ולא מצי א"ל סברת וקבילת, דאם לשם משכון קבלה לשם פרעון לא קבלה, ע"כ. וכתוב בספר המקח [שער ו'] כי יש ענין אחר שמוכר את המשכון, וכגון שהמשכון הוא בלה והולך ונפסד בזה ואין לו להתעכב מלמכרן, ואע"פ שהוא אבדן מדעת, לפי שלעצמו של לוה יחסר אותו חסרון, ולפיכך התירו לו למוכרו בב"ד כדאמרינן באבדה ופקדון [ב"מ ל"ח ע"א] דיתר מכדי חסרונן דברי הכל ימכור בב"ד, וכ"ש היכא דקא פסד איהו בהדיא שמכרו בין שיהיו שם בעליו בין שלא יהיו שם. גם הר"מ ז"ל [מלוה פי"ג ה"ג] כתב, מי שבא ואמר לב"ד זה משכונו של פלוני ואני רוצה למכרו ולהפרע ממנו אין ב"ד נזקקין לו עד שיבא לוה ויטעון, שהרי אם ירצה יכול לומר לקוח הוא בידי, ומשיאין לו עצה למכרו בעדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר, ע"כ. ויש כאן שבוש סופרים [וצריך לומר כך], אם לא רצה לבא הרי זה מוכרין אותה, שהרי אם ירצה יכול לומר לקוח הוא בידי.
<h2>דף סז:</h2>
איכא מ"ד דמשכנו קרקע יכול לכופו לפדותו ואיכא מ"ד שאינו יכול לכופו לפדותו. ושאלתי בזה הרמב"ן וזה אשר השיב לי, דבר זה אתה יודע שכבר נשאל עליו הראב"ד ומה שנסתפק בו והורה עליו אתה יודע הכל והכל מצוי בידך. ובספר העטור כתב בפירוש שהדין עם המלוה. ועוד היו קצת מרבותינו מוכיחין אותה ממה שאמרו בגמרא [ב"מ ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה, והיום דנין כן, ואם אין המלוה יכול לכופו לפורעו היאך שביעית משמטתו, הא לא קרינא ביה לא יגוש. וקשה עלי לפי זו הראיה, שהרי חכמים הללו באתרא דסלקי יכול המלוה לכופו לפדות משכונתו קודם הזמן הקבוע להם, וכן נמי יכול הממשכן לפורעו למלוה, דהא אתרא דמסלקי הוא, א"כ זמן הקצוב בשטר למה בא ולמאי מהני, שכבר הסכימו כל המפרשים דהאי מסלקי ולא מסלקי דקא אמרינן דהיינו בגו זמניה, וכן כתוב בהלכות, וכיון שכן באתרא דמסלקי זמן זה למה. וי"ל לכך קבעו להם זמן שלא יהא אוכל פירות מזמן משכונה ואילך, שלא היו כותבין כמו שנוהגין עכשו לומר כל זמן שתמשך משכונה זו בידו יהא אוכל פירות בנכיתא אלא ירד לב"ד ויתבע חובו. והרי זו כראיה נכונה, אלא שיש לבעל הדין לדחות ולומר שאע"פ שאינו יכול לכופו לפדות משכונתו אבל כיון דהוא יכול לסלקו מפני שאינו רוצה לפורעו הלה עומד בקרקע שלו וגובה ואוכל פירות לא יגוש קרינא ביה. וכן מה שהביאו מדתניא [גיטין מ"א ע"א] העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר גובה משאר נכסים, וכתב רבינו הגדול בתשובה [סימן ר"ד] דאפותיקי זה הוי משכונה, כמדומה בעיני שהאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בשומא או בנכיתא ואם לא פרעו לזמן פלוני יגבה ממנו, ולפיכך אם לא שטפו נהר אינו גובה אלא ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים, ומשכנתא האמורה בכל מקום שאין כתוב בה גוביאנא אלא משכנתי לו שדה פלונית באחריות, ועל דרך זה כתבה רבי יהודה ברצלוני ז"ל ואין לה ענין בדיננו. אבל אני כתבתי בחידושי [שבועות מ"ג ע"ב] כלשון הזה, אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכו' פר"ש דסבר וקביל אבל כל זמן שהוא בעין ע"כ יגבה חובו, ואם מלוה סתם הוא סתם מלוה ל' יום, ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר ליה סברת וקבילת, דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה, וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי. ומתני' נמי דיקא דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב, ואי אמרת אינו יכול לכופו לפרעו מאי הודיה איכא הא לא מודה ליה מידי בבריא, ואדרבא שויתיה נשבע ונוטל ולא אשכחן הכי אלא באותן שמנו חכמים. והכי נמי משמע מדקי"ל המלוה על המשכון שומר שכר ואם נאנס גובה חובו, ש"מ דכי איתיה בעיניה נמי יכול לכופו לפרעו, דאי לא ה"ל כאפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים. ויש ללמוד ממנה למשכונת קרקע. ואע"פ שיש לומר דהתם כיון דקא אכיל פירי אי בנכיתא אי בשומא כזביני היא אא"כ שטפה נהר, מ"מ הדעת מכרעת שאף משכונת קרקע דינה כדין משכון של מטלטלין, ע"כ. מצינו בתשובת שאלה לראב"ד [תמים דעים סימן נ'] שכתב ראובן שמשכן לשמעון ביתו ולא קבע לו זמן אם יכול לכופו לפדותו, וכן אם הלוהו על המשכון סתם אם יתבענו אחר ל' יום ויכוף אותו לפרעו או לא. והשיב דע כי מקומות יש בברצלונא ובספרד שכופין לפדותו אחר שנה או אחר הזמן שיפסקו ביניהם, אבל בנרבונא אין כופין לא בבית ולא בשדה, ובמשכון אחר לא שמעתי מנהג. ולפי ההלכה מל' יום ואילך מוכרו בב"ד, שלא נחלקו חכמים על רשב"ג אלא בענין [שצריך] חזרה אבל באחר לא נחלקו. ובמשכונת קרקע במקום שאין מנהג הולכים אחר מנהג הגוים, והם נהגו שאם לא התנה בשעת הלואה אינו יכול לכופו לפדותו. וכן אני אומר בכל דבר שאין דינו מפורש אצלנו ואין לנו בו מנהג ידוע שהולכין בו אחר מנהגות שלהם, שקרוב דבר זה לדינא דמלכותא דינא, והם דנין על פי המנהגות, ע"כ. ומשכון של מטלטלין אף שמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה יורשין נשבעין נוטלין כמו שכתבנו למעלה בשם הר"מ. וכבר בררנו כמו כן במשכונת קרקע מה יהיה דינה אם מת מלוה בחיי לוה אם ירד כבר והחזיק במשכונתו או אם לא ירד, כל זה בררנו בשער י"ד שהקדמנו. וכמו כן בררנו בשער מ"ג אם משכן לו שדה ושטפה נהר או בית ונפל אם גובה משאר נכסים. וכן בררנו אם מכר משכונתו אחר שמשכנה לאחר ויש ללוה נכסים אחרים בנ"ח.
<h2>דף קט:</h2>
נשאר לנו עדין לברר משכונה שעשה לו מכרמו והזקין או מאילנו ויבש מה דינו. ועל זה גרסינן בפרק המקבל ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לי' שנין קש לה' שנין, אביי אמר הואיל (ובלא זמנו) [ובזמנו] קש פירא הוו ויאכלנו המלוה, רבא אמר אפ"ה קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות, דס"ל לא מכלינן קרנא. והלכתא כרבא וימכרו עציו וילקח בהן קרקע ואוכל פירותיו עד סוף זמן שכירות או זמן משכונתו, אבל גוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהם אסורין בהם משום רבית, המלוה והלוה, כדגרסינן יבש האילן או נקצץ שניהם אסורין כיצד יעשה יקח בהם קרקעות והוא אוכל פירותיו. וק"ל להרי"ף ז"ל [ע"ט ע"א דפי הרי"ף] ההיא דהשוכר את החמור ומת בחצי הדרך קי"ל כשמואל דאמר אם אין בדמיו ליקח ישכור, אלמא מכלינן קרנא וקי"ל כותיה. ותירץ היכא דאפשר למזבן מדמיה ארעא ולמיכל מינה פירי מזבינן ואכלינן, אבל בחמור דלא אפשר, דהא אין בדמיה ליקח, בהא קאמר שמואל ישכור.
<h2>דף קיג.</h2>
יש לברר אימתי יכול המלוה על המשכון לכוף את הלוה שיפרענו או שיהא רשאי למכור את משכונו אם אין הלוה פורעו. על זה גרסינן בפרק המקבל [ב"מ קי"ג ע"א] רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום, מל' יום ואילך מוכרו בב"ד. ואע"ג דלית הלכתא כותיה, ה"מ בדברים שהן צריכין ללוה שהוא מצוה להחזירן לו עד לעולם, דצדקה הוא דרמא רחמנא עלויה, אבל אם משכנו דברים שאין צריכין לו ללוה, בכה"ג הלכה כרשב"ג דמל' יום ואילך מוכרן בב"ד, ולאחרים, ובלבד שיודיעו תחלה, כי היכי דמשכנו [שלא] בשעת הלואה מוכרן אחר ל' הכי נמי משכנו בשעת הלואתו מוכרו ונפרע ממנו [כיון דסתמיה] ל' יום. ואף במלוה על המשכון דיינינן הכי. וכן פסק הר"מ ז"ל [מלוה פי"ג ה"ה] דסתם הלואה ל' יום בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ בין בלוה על המשכון. וכן כתב רש"י בפירוש שבועות [מ"ג ע"ב] אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, דסבר וקביל. ודוקא אבד אבל אי לא אבד כל זמן שהן בעין ע"כ יגבה חובו, ואם מלוה בסתם הוא לל' יום, ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו פורעו ולא מצי א"ל סברת וקבילת, דאם לשם משכון קבלה לשם פרעון לא קבלה, ע"כ. וכתוב בספר המקח [שער ו'] כי יש ענין אחר שמוכר את המשכון, וכגון שהמשכון הוא בלה והולך ונפסד בזה ואין לו להתעכב מלמכרן, ואע"פ שהוא אבדן מדעת, לפי שלעצמו של לוה יחסר אותו חסרון, ולפיכך התירו לו למוכרו בב"ד כדאמרינן באבדה ופקדון [ב"מ ל"ח ע"א] דיתר מכדי חסרונן דברי הכל ימכור בב"ד, וכ"ש היכא דקא פסד איהו בהדיא שמכרו בין שיהיו שם בעליו בין שלא יהיו שם. גם הר"מ ז"ל [מלוה פי"ג ה"ג] כתב, מי שבא ואמר לב"ד זה משכונו של פלוני ואני רוצה למכרו ולהפרע ממנו אין ב"ד נזקקין לו עד שיבא לוה ויטעון, שהרי אם ירצה יכול לומר לקוח הוא בידי, ומשיאין לו עצה למכרו בעדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר, ע"כ. ויש כאן שבוש סופרים [וצריך לומר כך], אם לא רצה לבא הרי זה מוכרין אותה, שהרי אם ירצה יכול לומר לקוח הוא בידי.
איכא מ"ד דמשכנו קרקע יכול לכופו לפדותו ואיכא מ"ד שאינו יכול לכופו לפדותו. ושאלתי בזה הרמב"ן וזה אשר השיב לי, דבר זה אתה יודע שכבר נשאל עליו הראב"ד ומה שנסתפק בו והורה עליו אתה יודע הכל והכל מצוי בידך. ובספר העטור כתב בפירוש שהדין עם המלוה. ועוד היו קצת מרבותינו מוכיחין אותה ממה שאמרו בגמרא [ב"מ ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה, והיום דנין כן, ואם אין המלוה יכול לכופו לפורעו היאך שביעית משמטתו, הא לא קרינא ביה לא יגוש. וקשה עלי לפי זו הראיה, שהרי חכמים הללו באתרא דסלקי יכול המלוה לכופו לפדות משכונתו קודם הזמן הקבוע להם, וכן נמי יכול הממשכן לפורעו למלוה, דהא אתרא דמסלקי הוא, א"כ זמן הקצוב בשטר למה בא ולמאי מהני, שכבר הסכימו כל המפרשים דהאי מסלקי ולא מסלקי דקא אמרינן דהיינו בגו זמניה, וכן כתוב בהלכות, וכיון שכן באתרא דמסלקי זמן זה למה. וי"ל לכך קבעו להם זמן שלא יהא אוכל פירות מזמן משכונה ואילך, שלא היו כותבין כמו שנוהגין עכשו לומר כל זמן שתמשך משכונה זו בידו יהא אוכל פירות בנכיתא אלא ירד לב"ד ויתבע חובו. והרי זו כראיה נכונה, אלא שיש לבעל הדין לדחות ולומר שאע"פ שאינו יכול לכופו לפדות משכונתו אבל כיון דהוא יכול לסלקו מפני שאינו רוצה לפורעו הלה עומד בקרקע שלו וגובה ואוכל פירות לא יגוש קרינא ביה. וכן מה שהביאו מדתניא [גיטין מ"א ע"א] העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר גובה משאר נכסים, וכתב רבינו הגדול בתשובה [סימן ר"ד] דאפותיקי זה הוי משכונה, כמדומה בעיני שהאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בשומא או בנכיתא ואם לא פרעו לזמן פלוני יגבה ממנו, ולפיכך אם לא שטפו נהר אינו גובה אלא ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים, ומשכנתא האמורה בכל מקום שאין כתוב בה גוביאנא אלא משכנתי לו שדה פלונית באחריות, ועל דרך זה כתבה רבי יהודה ברצלוני ז"ל ואין לה ענין בדיננו. אבל אני כתבתי בחידושי [שבועות מ"ג ע"ב] כלשון הזה, אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכו' פר"ש דסבר וקביל אבל כל זמן שהוא בעין ע"כ יגבה חובו, ואם מלוה סתם הוא סתם מלוה ל' יום, ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר ליה סברת וקבילת, דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה, וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי. ומתני' נמי דיקא דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב, ואי אמרת אינו יכול לכופו לפרעו מאי הודיה איכא הא לא מודה ליה מידי בבריא, ואדרבא שויתיה נשבע ונוטל ולא אשכחן הכי אלא באותן שמנו חכמים. והכי נמי משמע מדקי"ל המלוה על המשכון שומר שכר ואם נאנס גובה חובו, ש"מ דכי איתיה בעיניה נמי יכול לכופו לפרעו, דאי לא ה"ל כאפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים. ויש ללמוד ממנה למשכונת קרקע. ואע"פ שיש לומר דהתם כיון דקא אכיל פירי אי בנכיתא אי בשומא כזביני היא אא"כ שטפה נהר, מ"מ הדעת מכרעת שאף משכונת קרקע דינה כדין משכון של מטלטלין, ע"כ. מצינו בתשובת שאלה לראב"ד [תמים דעים סימן נ'] שכתב ראובן שמשכן לשמעון ביתו ולא קבע לו זמן אם יכול לכופו לפדותו, וכן אם הלוהו על המשכון סתם אם יתבענו אחר ל' יום ויכוף אותו לפרעו או לא. והשיב דע כי מקומות יש בברצלונא ובספרד שכופין לפדותו אחר שנה או אחר הזמן שיפסקו ביניהם, אבל בנרבונא אין כופין לא בבית ולא בשדה, ובמשכון אחר לא שמעתי מנהג. ולפי ההלכה מל' יום ואילך מוכרו בב"ד, שלא נחלקו חכמים על רשב"ג אלא בענין [שצריך] חזרה אבל באחר לא נחלקו. ובמשכונת קרקע במקום שאין מנהג הולכים אחר מנהג הגוים, והם נהגו שאם לא התנה בשעת הלואה אינו יכול לכופו לפדותו. וכן אני אומר בכל דבר שאין דינו מפורש אצלנו ואין לנו בו מנהג ידוע שהולכין בו אחר מנהגות שלהם, שקרוב דבר זה לדינא דמלכותא דינא, והם דנין על פי המנהגות, ע"כ. ומשכון של מטלטלין אף שמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה יורשין נשבעין נוטלין כמו שכתבנו למעלה בשם הר"מ. וכבר בררנו כמו כן במשכונת קרקע מה יהיה דינה אם מת מלוה בחיי לוה אם ירד כבר והחזיק במשכונתו או אם לא ירד, כל זה בררנו בשער י"ד שהקדמנו. וכמו כן בררנו בשער מ"ג אם משכן לו שדה ושטפה נהר או בית ונפל אם גובה משאר נכסים. וכן בררנו אם מכר משכונתו אחר שמשכנה לאחר ויש ללוה נכסים אחרים בנ"ח.
